יום שני בבוקר, 31/8/09. אני קמה לי לעוד יום רגיל באמצע שבוע 40 (39+3 אם להיות מדוייקים), כבדה כמו כל הזמן האחרון... מארגנים את גיאצ'ו למרות שהוא עדיין בחופש, היום האחרון של החופש יותר נכון ומחר הוא מתחיל גן חדש, נראה לי שאני יותר מתרגשת ממנו.
דודה יעל ישנה אצלנו כדי להיות איתו והיא עדיין ישנה בסלון (ככה זה כשאין לך ילדים על הראש, אתה אפילו לא מודע לכמה שאתה ישן טוב). נו מילא..
אני מתלהבת לי, לובשת את השמלה השחורה שאיילת נתנה לי (כנראה הרגשתי צורך להיות חגיגית... אפילו הספקתי בערב קודם לעשות ציפורניים לכבוד המאורע...).

עופר מרגיש שאין לו כוח לנסוע על האופניים ומבקש שאני אקפיץ אותו לתחנת האוטובוס. תוך כדי הנסיעה לתחנה מתחיל לו אותו כאב עמום וחלש מאוד שמזכיר כאב מחזור... מוכר לי קצת אבל אני לגמרי בהכחשה, זה נורא חלש וזה סתם. אני אפילו לא אומרת לעופר ודי בטוחה שזה אוטוטו יעבור. השעה 7:00 בבוקר ואני נפרדת ממנו בתחנה וממשיכה חזרה הביתה לסיים להתארגן ולצאת לעבודה. ברור.. בדרך אני קולטת שהכאב המעצבן הזה ממשיך ונעלם, ממשיך ונעלם אבל כל כך חלש, זה לגמרי סתם...
אני נכנסת חזרה הביתה, גיא ויעל משחקים בסלון ואני מתיישבת על הספה ואומרת לה חצי בצחוק שנראה לי שיש לי צירים... אבל מוסיפה שזה בטח סתם וייעלם ושאני לגמרי הולכת לעבודה. יעל צוחקת עלי ואומרת לי שאם זה צירים אז זה כנראה לא ייעלם וההדחקה במקרה הזה לא ממש רלוונטית (כאילו דההא?...אני בהכחשה אולי??..).

בצעד לא ממש מחושב ועדיין בהכחשה מלאה אני נוסעת לי לעבודה, ממילא התיק לביה"ח כבר באוטו אז מקסימום אסע ישר משם.. רק ליתר ביטחון אני מתקשרת למשרד לבדוק אם מישהו נמצא (חו"ח שאני לא פתאום אלד במשרד לבד בלי עזרה ותמיכה ובעיקר שיהיה מי שיסיע אותי לבי"ח אם צריך..). שלמה עונה לי ואני אומרת לו שנראה לי אני מגיעה עם צירים, הוא צוחק עליי וחושב שאני צוחקת עליו (כנראה זו התגובה המקובלת)..

8:00 בבוקר ואני במשרד, לאט לאט הכאבים מתחילים להתגבר ואני מזהה שיש תדירות כבר. עדיין בהדחקה ובהכחשה, הולכת כמו פינגווין ומייללת לשלמה שאני לא רוצה ללדת ולא מתאים לי היום ואיזה פחד לא רוצה שיכאב לי. אז הכי טוב במקרה הזה פשוט להתעלם, אני ממשיכה לעבוד כרגיל. אבל מתחיל לכאוב לי. ממשיכה להתעלם באלגנטיות. גיא הקולגה שלי מתקשר למשרד ואני מספרת לו שאני עם צירים, אפילו לא תזמנתי אותם.. הוא נוזף בי שאני אתחיל לתזמן תוך כדי השיחה שלנו ומסתבר שאני בסביבות ה- כל 10-15 דק' ציר.. עדיין יש זמן. אפילו לא עדכנתי את עופר... אני עדיין באשליה שזה סתם כן? מבחינתי זה צירים מדומים שייעלמו במהלך הבוקר.. איזה ייעלמו? מתחזקים ומתמשכים מותק, כדאי שתפנימי כמו שאומרים! אחרי שגיא נוזף בי שוב אני מתקשרת לעופר (הוא בכלל בלי אוטו ונמצא בת"א), אומרת לו שיתכונן כי אולי אולי יכול להיות שאני אסע לביה"ח והוא יצטרך לבוא, אבל שממש לא בטוח ולא נראה לי שזה זה ואני אודיע לו. לקראת 8:45 אני מרגישה שכדאי מאוד שאני אעשה עם עצמי משהו כי הליכת הפינגווין לא הולמת אותי וההכאבים לא הולכים לשום מקום. אוף. כל כך לא בא לי פתאום ללדת... כל הכאבים והזיכרון מהלידה של גיא חוזרים אלי בשנייה ואני די מפחדת.... שלמה עוד שואל אותי אם יש זמן למסמך אחרון ואני מסבירה לו שממש לא כי בהסתמך על הלידה הקודמת אצלי זה מהר וממש לא בא לי ללדת במשרד... מצד שני, בראש אני בכלל עדיין בהכחשה ואומרת לו שנגיע ל"מאיר" ויגידו לי לחזור הביתה כי זה סתם...

בערך עשרה לתשע ואני יוצאת לקחת את התיק מהאוטו, שלמה יסיע אותי. מתקשרת לאמא שלי כדי לבשר לה, האמת שממש לא תכננתי שהיא תהיה איתי אבל אם זה באמת יתפתח מהר כמו בפעם הקודמת ועופר לא יספיק להגיע מת"א אז מה, אני אלד לי לבד??? אז אני אומרת לאמא שתהיה בהיכון ואני כבר אגיד לה מה לעשות..

בדרך ל"מאיר" כבר ממש כואב לי והתדירות של הצירים גוברת, אני מתחילה לדבר שטויות כמו שעושים בשלב הזה של התפתחות הלידה ואני אפילו לא זוכרת מה אבל די מקשקשת לשלמה על הלידה הקודמת שלי ועל זה שלא מתאים לי ללדת היום, תוך כדי אני מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה לבוא. וגם לעופר כמובן. לאט לאט מפנימה שזה זה... אוף. באמת לא רציתי.

מגיעים לחנייה בערך בתשע ורבע, משהו כזה, אני מתחילה לצעוד ושלמה לוקח לי את התיק, אני חושבת שהוא בעצמו די לחוץ מהסיטואציה אבל הוא מקפיד לתמוך עד כמה שאפשר.. ברגע שאני נכנסת לבית החולים ולקומה של חדר לידה, נכנס בי בום כזה טראומתי שמחזיר אותי לאותו לילה של הלידה של גיא וכ"כ לא בא לי עוד פעם... מה יהיה? איך זה יתפתח הפעם? בבקשה שהיא תצא מהר כמו אח שלה... הקבלה מלאה בהריוניות, יושבות להן ומחכות שיקראו להן, אני כבר מתחילה להילחץ שיש עומס ואין מקום בשבילי ויגידו לי לחכות בתור עכשיו...
האחות בקבלה מקסימה, שומעת שאני בלידה שנייה ומבינה שזה יהיה מהר, היא מבקשת משלמה לרדת לפתוח לי תיק ואני מתחברת למוניטור והיא בודקת פתיחה של 5... אוקיי.. יש עוד זמן אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שזה יהיה מהר. היא מציעה לפקוע לי את המים כדי לזרז עניינים ואני אומרת לה שאין לי מושג מה אני רוצה, היא גם מציעה שנעשה חוקן כי אני מלאה. סבבה, חוקן, מה שתגידי, רק אפשר בבקשה להוציא את הילדה הזאת ממני כבר??
פתאום אמא שלי נכנסת, איזה כייף לראות אותה, היא מביאה לי את התיק ששלמה פתח ואני מצטערת שלא הספקתי להגיד לו תודה.. אבל בכל זאת במצבי עדיף שלא היה רואה אותי כבר, גם ככה הוא היה ממש קרוב להיות המלווה שלי בלידה...

הרופא מגיע ומסתבר שאני בדרך לחדר לידה, הוא אומר לי שאני צריכה להחליט עכשיו לגבי אפידורל אבל מיד כי אין זמן ואני עושה את הטעות ואומרת לו שאני רוצה לחשוב על זה רגע (מה לחשוב?? מה לא ברור?? כן תודה וזהו). אמא ואני צועדות לעבר חדר הלידה ומסתבר שיש עומס גדול של לידות, החדר לא מסודר עדיין ויש שם גם שני טכנאים שעובדים על המוניטור. חתיכת חגיגה סידרו לי, עוד מישהו רוצה להיכנס לחדר אולי? האחות מהקבלה באה לבדוק מה שלומי ואני מתחננת שהיא תישאר ליילד אותי אבל היא לא יכולה. אחכ מגיעה המיילדת ענת (לא זאת מהלידה של גיא), גם היא קצת קשוחה אבל מקצועית. הצירים כואבים ואמא חמודה מעסה לי את הגב התחתון, זה מרגיש טוב ואני מתעקשת להמשיך לשבת על המיטה ולא לשכב, למרות שענת לא מרוצה מזה ככ. אנחנו מתפשרות על חצי שכיבה חצי ישיבה ואני מבקשת אפידורל בכל זאת. היא אומרת בסדר ומחברת אותי לעירוי (בשלב הזה ברור לה ולכולם שזה לא יקרה כבר אבל אולי היא חושבת שאני ארגע אם אני אחשוב שזה מה שהולך לקרות).

השעה כבר 10:00 ואז עופר נכנס לחדר, אני רק רואה אותו ואיך שהוא מחבק אותי אני מתחילה לבכות שכואב לי. ענת שואלת אם אני רוצה שיפקעו לי את המים ומסבירה לי שזה יביא ללידה מהירה מאוד אבל הצירים יותר כואבים. אני אומרת לה שאני לא רוצה. מי רוצה צירים יותר כואבים בדיוק?? למה שאני אעשה זאת לעצמי בדיוק??. אז זהו, כנראה שלא שואלים אותי כי הרופא מגיע ובודק אותי ועל-הדרך גם פוקע לי את המים ללא ידיעתי.. המים מתחילים לנזול ואני בוכה מכאבים, מתחילה להזיע ושומעת שעופר אומר לאמא שלי שאם אני מזיעה כנראה הלידה קרובה כי ככה היה עם גיא.
אני צועקת לענת מה עם העירוי הזה כבר ונראה לי שהוא לא עובד והיא רגועה אומרת שהכל בסדר והעירוי עובד (בטח עובד, עובד עליי).
בינתיים מתחילים צירי לחץ, אני צועקת שיקראו לה לחדר כי אני יולדת ושמישהו יציל אותי ולמה אף אחד לא עוזר לי כי כואב לי ככה. ובל נשכח את שני הטכנאים שעובדים מאחורי פרגוד ונהנים מזימרתי...

הלידה אכן התחילה, שוב לחיצות, נשיכות בשרוול של עופר וכאבים. הפעם אין לי תמיכה ברגליים, אצל ענת הזאת אני צריכה לדחוף את עצמי ולעזור עם הידיים. זה קשה אבל מוכיח את עצמו וענת מעסה אותי תוך כדי. השעה 10:40 כשנועה יוצאת ומונחת לי על הבטן (באמת לא לקח הרבה זמן), אני מרגישה הקלה גדולה ומסתכלת על הגוש המקומט והחם ששוכב עליי, היא כ"כ מזכירה לי את גיא באותו רגע.. כזאת שקטה וקטנה.. מי מאמין שלפני שעתיים עוד הייתי במשרד...

מה, אני? אמא לשניים? עברתי שתי לידות? בלי אפידורל?? זה באמת נשמע לי כמו משהו הזוי לגמרי, אבל מדובר באמת בשתי חוויות גדולות ומעצימות שלי וככה אני גם זוכרת אותן – כחוויה.

 

סיפור הלידה של נועה