עוד רגע וסער בן 7 חודשים וכבר מלא זמן אני לא מוצאת את הזמן לשבת ולכתוב את סיפור הלידה המופלאה שלו, אז הנה:

הריון רביעי, שהגיע די בהפתעה ועבר עם בחילות שליש ראשון (שלא הכרתי מהריונות קודמים), עם עייפות פיזית וקצת נפשית (כן, הגיל עושה את שלו) ובעיקר לא הרבה זמן "להתייחס" אליו עם עוד 3 ילדים, עסק, בן זוג, בית וכ"ו – החיים, אתם יודעים.

בהריון הזה החלטתי להחליף רופא ובפגישה הראשונה עם הרופאה החדשה, אחרי בדיקת דופק, סיפרתי לה את ההיסטוריה שלי (בכורה ומרכזי שנולדו בקיסרי, קטנה שנולדה בלידה רגילה בעזרת מלקחיים) ואת השאיפה שלי ללדת בלידה רגילה. לזכות הרופאה יאמר שאמנם היא לא תמכה במיוחד ברצון שלי אבל גם לא יותר מדיי ניסתה להשפיע עליי לכאן או לכאן.

הזמן עובר ואני מחליטה שבהריון הזה, שהוא לגמרי האחרון, אני משקיעה בעצמי בטיפולי רפלקסולוגיה – במהלך כל החודשיים האחרונים, אחת לשבוע, זכיתי לטיפול מפנק מידיה המופלאות של ליאור קציר-לב, מטפלת ברפלקסולוגיה, מומחית לפריון והריון. חיכיתי לטיפולים הללו, לשעת הפינוק הזו, כמו אויר לנשימה.

בנוסף, בדרך מקרה שאינה מקרית, אחרי שיחה על הספר "לידה פעילה" אני נתקלת בפרסום של מישהי מהעיר שמוכרת אותו במחיר מציאה!! קניתי, ברור! וגם התחלתי לקרוא ולדמיין את הלידה שלי.

במקביל טלפונים לבתי חולים לבדוק מי ואיפה יאפשרו לי ללדת בלידה רגילה (אפילו שבעברי לידה רגילה, ברגע שהם שומעים "קיסרי" אני אוטומטית מוגדרת "הריון בסיכון" על כל השלכותיו) בהמשך גם בדיקה (שהיתה רק תשאול בסוף) בתל השומר, בית החולים היחידי שהסכים לתת לי את האפשרות לנסות וללדת בלידה רגילה (גם בלידה השלישית זה היה הסיפור).

אז יש אישור ללדת "רגיל", אני כבר מתרגלת קצת תרגילים מהספר, טיפולי הרפלקסולוגיה מקלים על הצרבות/כאבי הגב/הרגליים הנפוחות וכ"ו ואפילו כבר דיברתי עם דולה אהובה, ענת מליסדורף, קבענו פגישת הכנה פרטנית ללידה.

נכון שזו לידה רביעית אבל היו דברים שלא זכרנו וקיבלנו המון טיפים לתשובות שנוכל לתת לצוות בשל המצב "הרגיש" שלי...

ואני? ממשיכה לדמיין איך תראה הלידה הפעילה שלי, חושבת אם אני רוצה או לא רוצה לקחת אפידורל, איך הילדים יגיבו לאח החדש ובכלל איך יהיה להיות זוג + 4.

חופשת הפסח עוברת במעט פעילויות (בכל זאת חודש תשיעי) ובשיאן נועם לוקח את הילדים לטיול של יומיים ומאפשר לי מנוחה מבורכת. יום ראשון, 12/4, איסרו חג? מימונה? לא יודעת באיזה תירוץ, אבל הגדולים עדיין בחופש, נוגה חזרה לגן. 

בחוץ סוער, הסערה האחרונה של החורף ואנחנו בעוד יום בית רגוע.

כבר בבוקר ברור לי שהלידה כנראה מתחילה – הבטן מתהפכת ואני מבקרת לא מעט בשירותים ובאופן כללי מרגישה קצת פחות טוב.

לקראת צהריים מתחילים צירונים עדיין לא משמעותיים, מחממת לשלושתנו ארוחת צהריים ובמקביל מחפשת בנייד אפליקציה לתזמון צירים, שיהיה.

מסיימים לאכול, הצירים כבר קצת מתגברים ואני מודיעה שאני עולה לנוח והם (זוהר ואלון) מוזמנים לצפות בטאבלט בשקט למטה. עולה לחדר, נשכבת ועם כל ציר נעמדת וזזה להקל על הכאב. שולחת הודעה לנועם שכדאי שיגיע הביתה כי הלידה מתקרבת. מעדכן (בשעה 15:00) שמסיים עוד משהו ויוצא הביתה. מתזמנת צירים שאינם סדירים לא באורכם ולא במרווחים ביניהם, ממשיכה לנסות ולנוח בין ציר לציר ולהקל על הכאבים בתנועה בצירים עצמם. נועם מגיע בסביבות 16:00 ומיד נשלח להוציא את נוגה מהגן ולקנות כמה דברים קטנים בסופר שזוהר חייבת לשיעור "טבחים צעירים" שמתקיים למחרת. "אז כבר ניסע לסופר לעשות קניות" הוא אומר לי "אין כלום בבית" הוא אומר לי... ואני? "לא סופר, קניות קצרות ליד הבית ותחזור אנחנו צריכים לצאת לבי"ח עוד מעט!" "אבל אני רוצה לחסוך לך" "גן-סופר קצר והביתה!"

בשעה האחרונה, אחרי שנועם שאל והזכיר, עדכנתי את הדולה המקסימה שלי במצב.

חזרו כולם הביתה בסביבות חמש, הצירים כבר כואבים. נועם מקפיץ את הוריו (שיכולים להגיע רק בסביבות 19:00 אז בנתיים שולחים את גיסי, שמגיע בערך ב-18:00) ומחליט לקלח את הילדים ולארגן להם ארוחת ערב כדי שנצא רגועים מהבית. כולם מתקלחים, אני בגניחות כאב שהופכות לזעקות ככל שעובר הזמן, נשענת על המיטה בצירים ועושה תנועות סיבוביות עם האגן. נועם מידי פעם מעסה את הגב התחתון וכשהוא במקלחת אלון המדהים שלי עובר ומעסה כדי להקל עליי (מאז שנולד אמרתי שיש לו לב זהב לילד הזה!) סיימו כולם להתקלח ויורדים למטה, ציר אחרון שאני מתזמנת (ותודה לאפליקציה ששומרת וזוכרת :) ) הוא ב-18:49 ואז אני נכנסת לאמבטיה. המים נפלאים ומקלים, עומדת אולי 5 דקות עם הזרם על הבטן ואז מרגישה לחץ אדיר ופשוט לא יכולה לעמוד יותר! כורעת, נשענת עם יד אחת על הדופן ועם היד השניה ממשיכה לכוון את המים (שבנתיים הלכו והתקררו....) לבטן. מה עובר לי בראש באותם רגעים? רק שלא יצאו לי טחורים!! בחיי!! היה לי ברור שמפה אני כבר לא יוצאת לבד וכל מה שעניין אותי באותו רגע הוא לא ללחוץ, נזכרתי בספר ובתיאור החלק הזה של הלידה בו חשוב להקשיב לגוף ולתת לו לעשות את העבודה. הצירים כואבים! מאוד!! בין ציר לציר, כשאני מצליחה, אני צועקת/צורחת לנועם, אבל הוא במטבח למטה עם שלושה ילדים (ובינינו, גם לפני כן צעקתי בצירים כשכאב) לא שומע וכששומע לא מבין שמשהו השתנה...

זה לוקח אולי 5 דקות, 3-4 לחיצות כשאני בכריעה, יד שמאל שלוחה בין הרגליים ומרגישה את הראש שלו, נדמה לי שגם בשלב מסוים דחפתי אותה קצת פנימה לעזור לו לשחרר כתף (אבל אני לא חותמת על זה, ממש לא בטוחה) והילד בחוץ!! אני נפעמת, מתרגשת, בקושי נושמת וממשיכה לצעוק לנועם שבשלב הזה הגיע למעלה ומוצא אותי באמבטיה עם תינוק... וואו!!!  "תביא מגבות ולך להדליק את הדוד, המים נגמרו" ואני בלחץ שהקטנצ'יק יתקרר. מצמידה אותו אליי, מנסה לשפר תנוחה לחצי שכיבה, עוטפת במגבת, מה עושים עכשיו? מתקשרים לדולה! אמבולנס מיד!! היא מצווה ונועם מזעיק. במקביל אני מבקשת לקרוא לילדים, אם כבר ילדתי לידם והם "זכו" לשמוע את הזעקות שלי שלפחות יהנו ממה שיצא. הילדים באים, נרגשים ושמחים (אל דאגה, לא נשארה להם טראומה מהמראות).

 לא עובר הרבה זמן לתחושתי, עובר המון זמן לתחושתו של נועם ולחדר האמבטיה הקטן שלנו נכנס איש צוות חילוץ והצלה ועוד כמה מתפזרים בחדר השינה.... בחור חביב שואל לשלומי, עוזר בהוצאת השילייה, מנתק חבל טבור ומעביר את הקטנצ'יק לאחד הבחורים בחדר שבודק צבע/דופק/נשימה. "חייבים לצאת לבי"ח שיבדקו אותך ואת התינוק, את מדממת ואנחנו לא יודעים מה המצב", קמה נשטפת (לא שזה עוזר..) מתלבשת ויוצאת מהר לאמבולנס שמחכה בחוץ. "לאיזה בית חולים?" נועם ואני עונים באוטומט "תל השומר" "זה רחוק יותר, עדיף מאיר" אומר הפרמדיק, מסתכלים אחד על השני, מבינים שעכשיו זה כבר לא משנה, כבר ילדתי! "יאללה למאיר". עולה לאמבולנס, מניחים עליי את קטנצ'יק עטוף במגבות, מנסה לחבר אותו שינק, במקביל שאלות של פרמדיקים, פותחים לי וריד "שיהיה לכל מקרה" ובנייד מעדכנת את אמא ואת הדולה. וואו!! עדיין באנרגיות מוזרות של התרגשות ופחד, שמחה והקלה. והיי, זכינו גם לנסוע באמבולנס על חשבון משלם המיסים. מגיעים למאיר, הצוות כמובן כבר עודכן בדרך, "הגיעה יולדת הבית" ואני "זה לא היה מכוון, הוא החליט שהוא צריך כבר לצאת", מרגישה צורך להתנצל.... מועברת לחדר לידה לבדיקות ושקילה של קטנצ'יק שמתגלה כלא כל-כך קטן! 3.975 ק"ג!! נועם מגיע, מעבירים אותנו לחדר התאוששות, קטנצ'יק יונק ואנחנו בין טלפונים, ווטסאפים, smsים, מנסים לעכל את כל מה שקרה כאן בשעות האחרונות.

בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי כך את הלידה, היתה לי חווית לידה עוצמתית, מדהימה, מתקנת לכל הלידות הקודמות, מחברת את עצמי לעצמי ולקטנצ'יק ברמות על, מהנה ופשוט מפעימה!

 

למען "הסדר הטוב" אני חייבת לסייג ולומר –

אני לא "בעד" או "נגד" לידות בית

אני מברכת ומודה על הלידה הנפלאה שחוויתי ויודעת שהיא לוותה בהמון השגחה ומזל

אני מאמינה גדולה ביכולת שלנו הנשים ללדת שמגיעה בעיקר מהאמונה שלנו בעצמנו ובגוף שלנו

אני ממליצה בחום לכל אישה באשר היא לקרוא, ללמוד ולדעת לקראת מה היא הולכת ולהאמין בלב שלם בבחירה שלה (גם אם לא תמיד היא הבחירה הראשונה)

אני מזכירה לעצמי בכל עת כי הלידה היא אמנם רגע משמעותי אבל היא רק רגע אחד בחיי התינוק שזה עתה נולד, רגע אחד שאחריו באים ויבואו עוד כל - כך הרבה רגעים, ולכן חשוב לזכור לשים את הכל בפרופורציה.

מאחלת הריונות נעימים ולידות נפלאות ובריאות לכולן.