הלילה שבין שלישי לרביעי... שוב מתחילה לכאוב לי הבטן אבל זה ממש לא מטריד אותי כי ככה זה כל החודש התשיעי אז למה דווקא עכשיו שזה יהיה שונה?... אני מתעוררת וחוזרת לישון. אבל אז מתעוררת שוב, הכאבים ממשיכים ומשום מה, הפעם לא נראה לי שהם הולכים לאנשהו... מתיישבת במיטה ומנסה להבין אם ככה מרגישים צירי לידה, סה"כ די דומה לכאבי מחזור, אבל הולך ומחריף וממש אפשר לתזמן את זה כבר... עופר מתעורר איך שאני מתיישבת, אני עדיין מנסה להבין אם זה זה או לא ותוך ניסיון הדחקה (ללדת? מי אני? עכשיו??) חוזרת לשכב אבל זה כואב ואני מחליטה לקום וללכת קצת בבית... אולי זה יעבור.... (כן בטח, סוף שבוע 40... זה יעבור... בלידה אולי?!).

השעה בערך 3:30 לפנות בוקר ואני מנסה לקפץ על הכדור הורוד (סתם עבדו עליי, זה בכלל לא עוזר..טוב, אולי רק קצת) מתחילה להבין שכנראה ככה מרגישים צירים ומבקשת מעופר למדוד לי זמנים.. משהו כמו 7 דקות וגם 5 דקות... שיו... איזה בלגאן, מה ללבוש, איפה התיק, ארזתי הכל?, צריך להתקשר לחנות וזו ההזמנה של המוצרים ואת זה כבר לקחתי, את זה לא... מה שכחתי? יש לי כסף? אוף איזה מלחיץ, ממש כואב כבר.. אני מחליטה להישאר בטרנינג פשוט ואחרי חיפוש הזוי אחר גרביים שיתאימו לי (עופר פתח בשבילי זוג חדש) נשארת בנעלי בית מצ'וקמקות ויאללה נוסעים.

בנסיעה התדירות כבר 3-5 דקות בין הצירים וזה ממש מלחיץ. מה יהיה? איזה פחד מהלא נודע.. מגיעים לבי"ח אחרי נסיעה קצרה ומהירה (מזל שזה קרוב) בשעה 4:30.

אני מדדה באיטיות ועופר דוחף אותי ועוזר ללכת. מגיעים לקבלה, בחדר לידה, האחות מחייכת, מבינה שאנחנו בלידה ראשונה וחושבת לעצמה שזה בטח ייקח זמן, מנסה להרגיע אותנו והולכת באיטיות לחדר לחבר אותי למוניטור (ייקח זמן הא?! לבייבי שלי יש תוכניות אחרות! הוא גיבור, רוצה כבר לצאת ואין לו זמן לבזבז על שטויות...). עופר הולך לפתוח תיק, אני עם המוניטור כואבת לי וחושבת מה יהיה... הוא חוזר ואנחנו מחכים שהאחות תחזור לרשום אותנו. היא מגיעה ובודקת פתיחה של 6 ס"מ, אומרת לי כל הכבוד ואני כבר לא יכולה, כואב לי מאוד ואני מבקשת אפידורל כבר עכשיו.. היא שולחת את עופר לפתוח עוד תיק (כמה צריך לעזאזל) ואני נשארת עם המוניטור ומבקשת ממנה לעבור לעמידה/הליכה/קפיצות/משהו, רק לא שכיבה. היא מציעה לי לעשות מקלחת, זה אמור להקל על הכאבים... אני נכנסת למקלחת, בקושי מצליחה לעמוד – מתחילים להם צירי הלחץ כבר (לא שאני מודעת לכך באותו הרגע), זרקתי מעליי את כל הבגדים ואני מנסה איכשהו להקל על עצמי עם הזרם של המים, אבל יש בעיה אחת – נראה שעוד שנייה אני אפול מהרגליים, זה כבר ממש לוחץ...צועקת לאחות שאני לא מסוגלת לעמוד ועופר נכנס מהר ומחזיק אותי, אני ממש נופלת עליו...

האחות מגיעה עם כסא גלגלים (שדי עוצר לרגע את הכאבים) ואני ממש מתחננת בפניה להישאר לשבת עליו אבל ללא הועיל.. היא מכריחה אותי לעלות על המיטה בחדר הלידה..איזה פחד..מפה לשם מגיעה האחות המיילדת ענת ומבשרת לי שאני בפתיחה מלאה ובלידה... אני צועקת א-פ-י-ד-ו-ר-ל, אבל לא ממש עוזר לי, כבר מאוחר מדי בשביל זה ואני מנסה להפנים את העובדה שהולכת להיות לי לידה טבעית.. איזה קטע.. (האמת פחדתי מאפידורל..אבל גם מטבעי..מזל שהחליטו בשבילי).

השעה בערך 5:15 ותוך פחות מ-40 דקות (של הרבה לחיצות, צעקות, כאבים ונשיכות בשרוול של עופר) – הבונבון הקטן מגיח לו לאוויר העולם.. בשעה 5:52, בדיוק בתל"מ שלו, 20/12/06 (אחראי הילד) – מחליט הפשוש לצאת!

באותו הרגע, אושר גדול, שמחה, אהבה ענקית ממלאת אותנו ואנחנו הופכים למשפחה... שלושתנו נשארים שם בחדר, עדיין המומים מהחוויה העצומה הזאת וקצת מתקשים לעכל אבל כל כך מאושרים....

וזהו.. כך הגיע לו גיא לעולם, ילד מקסים שלנו, שממלא אותנו בכל כך הרבה אור (לא סתם נולד בחנוכה)...

אהבה גדולה! איזה גדולה..ענקית!!!

סיפור הלידה של גיא