הייתי 3 שבועות בבית , הרגליים שלי יותר הזכירו ג'בטות  מאשר רגליים הם היו  נפוחות וצלעתי ברגל ימין מחודש שביעי, בקושי יכולתי לזוז (יותר הזכרתי פילה מאשר אותי).

בעלי נהיה מודאג כשהבטן נגעה כבר בהגה ולא ניתן היה להזיז את המושב אחורה כי אז לא הייתי מגיעה לגז וברקס, לכן אסר עליי לנהוג.

אולם נוצרה בעיה כי היה לי ריבוי מי שפיר וכתוצאה מכך הייתי בביקורות תכופות, בבי״ח (בילינסון) ובטיפת חלב. לכן כל פעם מישהו אחר היה צריך להסיע אותי, לפעמים חמי, לפעמים בעלי ומס' פעמים מונית.

יום לפני הלידה, התעוררתי מוקדם מהרגיל ושכבתי במיטה וראיתי את בעלי מתארגן לעוד יום עבודה. 

לפתע, בעודי שוכבת במיטה ומנסה לקרוא ספר ולדבר עם בעלי, הרגשתי נוזל חם יוצא מבין רגליי, זינקתי מחוץ למיטה (מה, שאני ארטיב את המיטה?!) ונעמדתי על הפרקט, בעלי מיד נזעק וביקש שאשב באסלה כדי לוודא שזה לא שתן (כבר אז חשדתי שהסיבה האמיתית היא שלא אהרוס את הפרקט שאותו הרכיב בעמל רב). 

נסענו מיד לבילינסון כשרגליי מורמות על הדשבורד, על מנת שלא תהיה לי נזילה ומתחתיי שתי מגבות ספוגות במי שפיר.

הגענו לביה"ח חיפשנו חניה אך לשווא (מי שחושב שקל למצוא חניה בשמונה בבוקר בבילינסון טועה). בעלי נאלץ להוריד אותי בעמדת השומר שהכי קרוב לחדר יולדות. השומר נתן לי את כסאו, וקיבל בחזרה כסא רטוב, הייתי כל כך נבוכה והתנצלתי. 

נכנסתי לחדר לידה המיילדת ביקשה שאתפשט, ונתנה לי חלוק, התפשטתי אך לא הורדתי את הדבר שהכי חשוב להוריד....  את.... התחתונים, המיילדת צחקה עליי אך עודדה אותי שאינני היחידה.

לעולם לא אשכח שאחד הרופאים, חתיך מאוד (שמתי לב לזה גם תוך כדי הצירים) נכנס לחדרי כי דלקה בו טלויזיה על ערוץ FASHION TV  והוא התלהב מהדוגמניות. מיותר לציין שאנחנו בכלל לא עניינו אותו , אבל לא נורא, לקחנו את זה בהומור וכחלק מהחוויה.

מיילדת מקסימה אמרה לנו לנסות לנוח כי זה יכול לקחת הרבה זמן, שמענו בעצתה ואכן נחנו, וטוב שכך.  

הייתי בחדר לידה 21 שעות ללא התקדמות עם זירוז ואח״כ גם עם אפידורל, בסופו של דבר הוחלט על ניתוח קיסרי, כי הלידה לא התקדמה. 

אביב הגיח לאוויר העולם בשעה 4:30 בתאריך 26.3.2002 כשבוע לאחר מועד הלידה המשוער.

הרופא שניתח אותי אמר שהוא לא היה מצליח לצאת לבד. 

אביב הפך אותנו מזוג למשפחה וכולנו מאוהבים בו עד עצם היום הזה.