היום נתקלתי בpost על "גיל שנתיים הנורא". האמת? היה מצחיק ואפילו לא מאוד רחוק מהמציאות מבחינת תאור ההתנהגויות האופייניות לגיל.

נורא קל להגיד "אה, זה גיל שנתיים", "בן/בת כמה הוא/היא? שנתיים? נו אז מה את רוצה? ככה זה בגיל הזה" ועוד אמרות שפר רבות שמוכרות בוודאי לרובכן סביב הגיל הזה.

אפילו בספרות המקצועית אפשר למצוא לא מעט ספרים שמתארים/מתעסקים ב"גיל שנתיים הנורא"/"the terrible two".

אני, לעומת זאת, חושבת שגיל שנתיים הוא גיל נפלא.

מ"מרום" ניסיוני (שניים שכבר עברו את הגיל ועוד אחת שממש עכשיו חווה אותו) אני מרגישה צורך לצייר את התמונה קצת אחרת.

בעיני זהו גיל נפלא!!

גיל של גילויי עצמאות בכל התחומים – יכולות הטיפוס, ההליכה, הריצה והקפיצה משתפרות, הדיבור הופך בהיר ואוצר המילים עושה "קפיצות גדילה" מיום ליום, יכולות חברתיות שמתפתחות, גמילה מטיטולים ועוד ועוד.

נכון שעם גילוי העצמאות הפיזית מגיעה גם הדרישה "אני לבד" או "רק אני" ולפעמים זה לא מתאים לנו (במיוחד כשממהרים לצאת מהבית או לסיים את הקניות או כל דבר אחר שאנחנו עושים מהר מהר...) אבל אם רק נעצור לרגע וניתן להם את האפשרות להתנסות נרוויח פעמיים! גם את תהליך הלמידה של הפעוט והאושר שלו/ה שהוא/היא מגלה שהוא/היא באמת יכול/ה לבד וגם את השחרור שלנו. איזה כיף זה שיש דברים שהם יכולים לבד וכבר לא צריך לעשות בשבילם? תענוג!!

זה לא תמיד מתאים לסיטואציה, לא תמיד יש לנו את הזמן לזה, לא תמיד יש לנו את הסבלנות ולא תמיד יש לנו רצון ללמד וזה בסדר. אבל, אם בפעם הבאה שהפעוט יבקש "לבד!!" נעצור שניה לפני שנפלוט את ה"לא!" ונחשוב שוב, אולי בכל זאת נגלה שיש לנו עוד רגע להקדיש לעניין. נרוויח פה פעוט מבסוט שלמד עוד שיעור לחיים – בין אם זה לאכול לבד את היוגורט (שכמובן נשפך מכל הכיוונים), ללבוש לבד את המכנסיים או התחתונים, להסתבן לבד, למזוג לבד את המים לכוס, להרים לבד את התיק או לנעול לבד את הנעליים (הפוך כמובן) ובעיקר הוא/היא ילמדו שהם יכולים ושכדאי לבקש.

הם ילמדו גם שאם לא מצליח אז אמא או אבא שם בשביל לעזור וללמד.

עכשיו תבואו ותגידו לי "אבל היא צועקת" ו"הוא לא מקשיב" ו"את לא יודעת איזו סצינה היא עשתה לי בקניון" וכיו"ב סיפורי ניסים ונפלאות על ילדיהם העיקשים בני השנתיים (+-).

מודה שכאמא זכיתי. ילדיי מעולם לא השתטחו על רצפת הסופר/קניון/רחוב במחאה קולנית על עוד איזו שטות שלא קניתי/לא עשיתי/לא הבאתי להם.

מנגד "זכיתי" לראות הצגות כאלה מסביבי.

אבל יש לי תחושה שזה לא בדיוק בגלל שבורכתי בילדים נפלאים וסופר מחונכים (ברור שהם כאלה אבל זה לא העניין) אלא יותר בגלל שהם ידעו שגם אם יעשו הצגה שכזו אני (וגם אבא שלהם) בוודאי לא אהיה הקהל שלהם.

וכמו שאמרו חכמים ממני "אם אין קהל, אין הצגה".

נסו לפעמים להסתכל על העולם מנקודת המבט של בן/בת השנתיים. יש המון דברים שהם כבר עושים לבד, מסביב הם גם שומעים הרבה "את/ה ילד/ה גדול/ה" ואז כשהם רוצים משהו נורא נורא והם לא מקבלים או לא באמת יכולים לעשות לבד, אין להם מושג לאן לתעל את התסכול (או בכלל להבין שהם חווים תסכול). בנקודה הזו סביר להניח שנקבל הצגת השתטחות בליווי קונצרט צעקות או יללות ואז אנחנו צריכים לבחור איך להגיב. האם לצאת מנקודת הנחה שהוא/היא עושים לי דווקא ומביישים אותי באמצע הרחוב או להבין שזו הדרך שלהם לפרוק. האם לשתף פעולה עם ההצגה ולהתחיל בסדרת "קוצי מוצי מסכן שלי" או לחתוך ולומר בצורה חדה ועניינית "אני מבינה שרצית/ניסית/קיווית אבל עכשיו זה לא אפשרי/זה לא משהו שאנחנו מרשים" ולהמשיך הלאה (אין הכוונה להשאיר את הפעוט לבד ברחוב או בקניון אבל כן להתקדם מעט, תוך שמירה על קשר עין, שיבין שאנחנו המשכנו הלאה).

כמו בכל תחום בהורות, ככל שנהיה יותר ברורים, חד משמעיים ועקביים ככה הדברים יתנהלו בצורה חלקה וטובה יותר.

בעניין העקביות, אם אתם מתכוונים בסוף לוותר וכן לקנות/להרשות/לאפשר את מה שממנו התחילה כל הסצינה, אנא מכם – אל תכנסו לזה מראש.

תבחרו מראש איזה "מלחמות" לנהל ואיזה לא. איפה ומתי אני מרשה לעצמי קצת יותר לוותר/לעגל פינות/להעלים עין ואיפה לא.

ותתמידו (או תהיו עקביים, מה שבא לכם)

גיל שנתיים באמת יכול להיות נפלא! זה גיל שאפשר להפעיל אותם המון כי הם רוצים לעשות בעצמם וכבר אפשר ממש לנהל איתם שיחות קטנות, לשיר איתם שירים ולשחק משחקים קצת יותר מורכבים מ"קוקו".

תהנו מהגיל הזה כל עוד אפשר, אח"כ מגיע גיל ההתבגרות המוקדם ואז ההתבגרות המאוחר.

והאתגרים? רק הולכים ונהיים מאתגרים יותר ויותר.

 

מה אתם אומרים? איך אתם חווים את גיל שנתיים? איך אתם מתמודדים עם גילויי העצמאות ועם העקשנות?

מוזמנים לשתף אותי בדף הפייסבוק של לֶדָה