הריון שלישי. הזמן טס בשגרה של עבודה, בית, שני ילדים לטפל, זוגיות לטפח וקצת זמן לעצמי (תזכירו לי מה זה?)

כבר בתחילת ההריון החלטתי שהפעם, אחרי שני ניתוחים קיסריים אני עושה כל מה שאני יכולה כדי ללדת בלידה "רגילה".​

בביקור הראשון אצל רופא הנשים שלי מיד אחרי בדיקת דופק שאלתי אותו האם אפשרי ללדת בלידה רגילה אחרי שני ניתוחים. לשמחתי הרופא לא ביטל אותי מייד והשאיר פתח קטן של תקווה שאיתה רצתי קדימה באמונה שלמה שהפעם -הולך להיות אחרת.

רביעי בלילה, 18/01/2012, השעה בערך 22:00, מתישהו בשבוע 40 (מודה שלא עקבתי בדייקנות יתרה...)

אני מתחילה להרגיש כאבים באזור הגב התחתון ובתחתית הבטן. נכנסת למקלחת, יוצאת, מתנגבת וממשיכה להרגיש רטיבות.... מזעיקה את נועם שעובד בחדר העבודה "נועם, נראה לי  שהתחילה ירידת מים. אולי כדאי להזעיק את הוריך?"

כמו שכבר אמרתי שתי הלידות הקודמות שלי התחילו כלידות "רגילות" והסתיימו בניתוח קיסרי ואני הייתי נחושה פעם אחת לחוות לידה רגילה. למודי נסיון העבר החלטנו למשוך ככל הניתן את הזמן בבית בתרגילים ותנועות וקצת עיסוי.

סביב השעה 04:00 לפנות בוקר החלטנו שזהו, הגיע הזמן לסוע לביה"ח ולקבל בברכה את התינוקת החדשה שלנו. מעמיסים תיק, לוקחים מים ונוסעים. תענוג של כבישים ריקים והגעה די מהירה. בכניסה נועם בודק איתי כמה קשים הצירים וכשאני מבהירה שלגמרי נסבלים (ואפילו קצת נרגעו) מחליטים לעשות עוד כמה סיבובים רגליים ולמדוד זמנים. שוב - הכל כדי לא להכנס מוקדם מדיי למחלקה, לעבור למצב שכיבה ולהאט את התהליך הטבעי.

מסתובבים יותר משעה במחלקות השקטות של ביה"ח, עולים ויורדים מדרגות, הולכים מסדרונות, מודדים זמנים וסופרים צעדים עד שנמאס ומחליטים להתאשפז. השעה לקראת 06:00 בבוקר, נכנסים לחדר הבדיקות המקדימות, מחברים אותי למוניטור ובודקים. צירים יש אבל לא רציניים, פתיחה? אולי 2.5... איך זה יכול להיות??? מה לא עשינו נכון? 

האחות המקסימה שבודקת שואלת את כל השאלות ההכרחיות וכך מבינה שאני אחרי שני ניתוחים. לפי פרוטוקול חדרי לידה זה מצב שמחייב חיבור רציף למוניטור ודי מגביל אותי בתנועה. מעבירים אותי לחדר המתנה, מכניסים כדור פיזיו לבקשתנו, מחברים למוניטור והולכים בנתיים להתקשר למיילדת הפרטית שהזמנו מבעוד מועד.

בנתיים בחדר ההמתנה, הצירים הולכים ובאים, מתגברים לאיטם, אני משתדלת להיות בתנועה, נתמכת בנועם, קצת על הכדור, קצת בעמידה ומציר לציר מרגישה שהולך ונעשה כואב וקשה יותר. מדיי פעם נכנס איזה רופא תורן להציץ במוניטור וככל שהזמן עובר גובר הלחץ מצד הרופאים השונים (כולל הגניקולוג שלי שעבר שם במקרה, מנהל המחלקה ועוד מיני רופאים שנכנסו מדיי פעם) להעביר אותי לחדר ניתוח. אני ממשיכה להתעקש, נועם ממשיך לחזק אותי ולעודד ולבדוק מול המוניטור כי הדופק של העוברית שלנו לא עוצר/נחלש לפרקי זמן ממושכים מדיי. הלחץ מצד הרופאים מתגבר ותחושת חוסר האונים שלי מתגברת איתו. נועם ממשיך לחזק ואז מגיעה אחת האחיות במחלקה ומחליטה להעביר אותי לחדר לידה. במקביל מצטרפת אלינו המיילדת הפרטית שלנו, סימה, סוג של מלאך מחייך ורגוע. היא מייד מוודאה שיש לי מספיק מים, מתחילה ללחוץ בגב התחתון ולהנחות את נועם היכן ללחוץ וכיצד.

פתיחה 3.5 הצירים כבר ממש כואבים (בחיים שלי לא חשבתי שאני אצרח ככה...) המיילדת מחליטה שהגיע הזמן לאפידורל ואני בלחץ מכך שזה מה שיעכב את הלידה (מחייב שכיבה מלאה) ויריץ אותי בפעם השלישית לחדר הניתוחים. עוד ציר כואב מגיע ואני מבינה שאין סיבה אמיתית לסבול כ"כ, הקטנה בסוף תצא וכל התהליך המדהים הזה הוא רק רגע אחד קטן מחיים ארוכים ומהנים שצפויים לנו יחד. מגיע המרדים (ממש אחד מהאגדות, כועס, זועף ולחוץ בזמן) ואילולא המלאכית שלי (את נועם כמובן סילקו מהחדר) לא יודעת איך הייתי יושבת בשקט כשהוא מחדיר את המחט. אני נשכבת ובעזרת נועם והמיילדת מזיזה את הרגליים כדי שהאפידורל יתפשט בגוף. אחרי אולי חמש דקות אני מתחילה להרגיש לחץ מטורף, המיילדת מסתכלת עליי ומודיעה לי שהגיע הזמן! ברגע הזה נכנסת רופאה מהמחלקה, בודקת ומבינה כי הפתיחה והמחיקה מלאות, מסתכלת על הגיליון הרפואי שלי (שני ניתוחים קודמים כבר אמרתי?), מסתכלת על המוניטור שבדיוק הראה שוב ירידת דופק ומודיעה כי אנחנו עוברים לחדר ניתוח אם אני רוצה ואם לא. שנייה לפני שהדמעות שלי פורצות בלי הכרה, אחת המיילדות (כולן כבר הכירו את הזוג הקצת משוגע שמתעקש על לידה "רגילה" אחרי שני ניתוחים) רצה לקרוא לרופא אחר מהמחלקה, ד"ר קיס, שמגיע בריצה, בודק ומחליט כי עוברים לחדר ניתוח אבל מנסים לעזור לעוברית לצאת עם מלקחיים.

תוך שניות (לתחושתי) אני בחדר הניתוחים, דוחפת לפי הוראת הרופא שעומד מולי עם המלקחיים, עושֶה מה שעושֶה ושניות אחרי זה מניח עליי את הגוזלית המהממת! 

אני לא בטוחה שיש לי מספיק מילים בשביל לתאר את התחושה העילאית. אחרי שבשתי הלידות הקודמות לא זכיתי לראות ולהחזיק את ילדיי מיד אחרי הלידה (שני ניתוחים בהרדמה מלאה כבר אמרתי?!) פתאום להחזיק עליי את הדבר הקטן והמדהים הזה, להסתכל לה בעיניים ולדעת שעשיתי את זה! תחושה מדהימה, אמיתית, נכונה.

 

לסיום, אני חייבת לומר ולסייג - ממרחק הזמן קשה לומר אם ההחלטה שלקחנו, נועם ואני, להתעקש על לידה רגילה היתה אמיצה או טיפשית. הכל היה יכול להגמר אחרת אבל למזלנו ולשמחתנו נגמר בצורה הטובה ביותר. אין בסיפור הזה כדי להמליץ למי מכן לנהוג כך או אחרת. מדובר בנושא אישי והחלטה אישית וזוגית שכל אחת ואחד צריך לקבל עם עצמו תוך הבנה של עדינות ורגישות התהליך. אסור גם לשכוח כי הלידה היא אמנם תהליך חשוב אבל במבט לאחור היא רק רגע אחד מחיים שלמים ומלאים שלכם ושל ילדכם. עשו את מה שמרגיש לכם נכון, תסמכו על תחושות הבטן שלכם אבל במקביל תחשבו עם הראש ולא רק עם הלב. קחו את כל הסיכונים והסיכויים בחשבון והעיקר - שכולנו נהיה בריאים ושמחים!

 

סיפור הלידה של נוגה

סיפור הלידה של נוגה